סבא נח היה מילדי חצר כנרת, קיבוצניק אמיתי. כל בוקר היה יוצא, לבוש בחולצה כחולה מכופתרת אל מטע הזיתים, האבוקדו או הליצ’י. ממעט לדבר ומעדיף להביע את הלך רוחו בנגינה על חליל עץ גדול.
לנו הנכדים היה מביא בגאווה מהיבול של מטעיו וכן מהזיתים שכבש בעצמו. ואני ילדה עקשנית שכמותי לא אוהבת ליצ’י כי זה נראה כמו מדוזה, לא אוהבת אבוקדו כי זה ירוק ובטח שלא אוהבת זיתים! אפילו לא מוכנה לטעום!
מאז סבי כבר נפטר, אני הפכתי לחובבת מושבעת של אבוקדו וזיתים (אבל לא של ליצ’י – זה עדיין ניראה כמו מדוזה) ואפילו התחלתי לכבוש זיתים בדירתי בירושלים.
מדובר בתהליך מאוד פשוט, אך שדורש סבלנות – אבל אני מבטיחה לכם שאף פעם לא טעמתם כאלה זיתים טעימים כמו הזיתים שאתם תכינו! ולהוכחה הציטוט הבא של מאיר שלו מתוך ספרו “גינת בר”:
“החברים יטעמו (את הזיתים), ישבחו, יאמרו שהזיתים שלי בהחלט בסדר, אבל מקובל עליהם מפי סבא או דוד או רועה זקן שפגשו בגליל, שכדאי להוסיף לכבישתם גם אניס, פיגם, כמון, יין, זעתר ועוד מרעין בישין, וליישן בצנצנת של עץ אלון. אבל אנחנו יודעים שכל זה לא יעזור, כי יש עיקרון שאינו ניתן לסתירה או לערעור: הזיתים שלנו תמיד טובים יותר. “
רכיבים:
- קילו זיתים
- 5-7 שיני שום לפי הטעם
- 1-2 פלפל אדום חריף
- 2-3 לימונים
- מי מלח ביחס של 80 גרם מלח לליטר מים.
אופן הכנה:
- דופקים את הזיתים בפטיש שניצלים (אני העדפתי לחרוץ אותם עם סכין), ושמים בצנצנת מלאה במים.
- במשך שבוע מחליפים כל יום את המים על מנת להוציא את המרירות מהזיתים.
- לאחר שעבר שבוע, חותכים שום, פלפל חריף ולימון לפרוסות ומסדרים בצנצנת שכבה של זיתים, ומעל לימון,שום ופלפל ואז עוד שכבה של זיתים וכך הלאה עד למילוי הצנצנת.
- מערבבים ליטר מים עם 80 גרם מלח ושופכים על הזיתים עד שהצנצנת מתמלאת לגמרי, במידת הצורך מוסיפים עוד מי מלח באותו היחס.
- מאחסנים את הצנצנת במקום קריר וחשוך. מחכים כשבוע עד חודשיים ומידי פעם טועמים עד שהזיתים מוכנים.
- מגישים לחברים לצד בירה צוננת 🙂
כך הם נראו כשרק הכנסתי אותם לכבישה.